ההתנהגות של אבא שלי מדאיגה אותי מאוד לאחרונה. הוא התחיל לאסוף בצורה כפייתית מסרקים, מברשות שיניים ומוצרי היגיינה משומשים אחרים. בכל פעם שאני מבקר בבית, אני מגלה עוד ועוד מגירות וארונות מלאים בפריטים האלה. חדר האמבטיה הפך למעין מוזיאון מוזר ומטריד, עם מאות מברשות שיניים מונחות בשורה, מסרקים תלויים מהקירות ובקבוקי שמפו ריקים מפוזרים על הרצפה. זה לא רק מראה מגעיל ולא היגייני, אלא גם מרמז על בעיה נפשית עמוקה יותר שאבא מתמודד איתה. אני חושש שמדובר באספנות כפייתית, הפרעה שיכולה להשפיע קשות על תפקודו ועל איכות חייו.
חיפוש אחר הסיבות לאספנות הכפייתית
כשאני מנסה לדבר עם אבא על הנושא, הוא מתחמק ומתרץ את ההתנהגות במגוון הסברים. לפעמים הוא טוען שהוא פשוט אוהב את העיצוב של המוצרים, ושהוא שומר אותם כדי להשתמש בהם מתישהו בעתיד. פעמים אחרות הוא מתעקש שזו דרכו לשמור על היגיינה וניקיון, כאילו העובדה שהפריטים משומשים דווקא מוסיפה לערכם. אבל ככל שאנחנו מדברים, אני מבין שהאספנות נובעת ממשהו הרבה יותר עמוק. אבא חווה לאחרונה אובדנים ושינויים משמעותיים בחייו, כמו פרישה מעבודה, מחלה של אדם קרוב ומעבר דירה. נראה שהצבירה האובססיבית של חפצים מהווה עבורו מעין מנגנון שליטה, דרך להתמודד עם חוסר הוודאות והפחד.
פנייה לעזרה מקצועית
מכיוון שאספנות כפייתית היא הפרעה מורכבת עם השלכות נפשיות עמוקות, הבנתי שאבא זקוק לליווי מקצועי צמוד. יצרתי קשר עם פסיכולוג מומחה בתחום, שהמליץ על גישה הדרגתית ועדינה לטיפול במצב. בפגישות הראשונות, הפסיכולוג עזר לאבא להבין את המחשבות והרגשות העומדים בבסיס ההתנהגות, ולפתח דרכי התמודדות בריאות יותר עם מצבי לחץ וחרדה. הוא גם לימד אותנו, בני המשפחה, כיצד לספק תמיכה אפקטיבית לאורך התהליך הטיפולי. במקביל, יצרנו קשר עם "המרכז לפינוי דירה", ארגון המתמחה במתן סיוע מעשי ורגשי לאנשים הסובלים מאספנות כפייתית. צוות המומחים שלהם ליווה אותנו בכל שלב, החל ממיפוי הבעיה וקביעת יעדים, ועד מיון הפריטים וארגון מחדש של הבית.
תמיכה משפחתית ושינוי הרגלים
חלק חיוני בתהליך הוא מעורבות פעילה ואוהבת של בני המשפחה. יחד, למדנו להקשיב לאבא מבלי לשפוט, לתמוך בו ברגעים קשים, ולחגוג כל הצלחה והתקדמות, קטנה כגדולה. הקפדנו ליצור לו סביבה בטוחה ומכילה, שבה הוא יכול לשתף בפחדים ובתסכולים שחווה. במהלך מפגשים משותפים עם אנשי המקצוע, רכשנו כלים מועילים להתמודדות עם האתגרים היומיומיים. למדנו, למשל, לקבוע יחד כללים ברורים לגבי הכנסת חפצים חדשים הביתה, או ליצור טקסים מיוחדים שמאפשרים לאבא להיפרד בהדרגה מהפריטים המיותרים. כך, בעדינות ובסבלנות, הצלחנו לסייע לו לאמץ דפוסים בריאים וארגוניים יותר, בלי לפגוע בתחושת השליטה והביטחון שלו.
מציאת משמעות חדשה לחיים
אולי ההיבט המשמעותי ביותר בתהליך הוא מציאת מקורות סיפוק וערך מחוץ לאספנות עצמה. עודדנו את אבא לחקור תחומי עניין ותחביבים שהיו חשובים לו בעבר, כמו גינון, נגרות או התנדבות קהילתית. ביחד איתו חיפשנו דרכים לתעל את הצורך שלו לטפל ולשפר לכיוונים בונים יותר, למשל על ידי הנחיית סדנאות יצירה לאוכלוסיות מוחלשות או השתתפות בפרויקטים של שיפוץ ושימור אתרים. לאט לאט, אבא גילה מחדש את הפוטנציאל הטמון בו להשפיע ולתרום לזולת, והבין שערכו העצמי אינו נמדד בכמות החפצים שצבר. הוא למד ליהנות שוב מרגעים של חיבור אנושי, מיופי הטבע, מיצירתיות ונתינה – כל הדברים שהאספנות הכפייתית הרחיקה אותו מהם.
המסע המשותף להחלמה
אין ספק שההתמודדות עם אספנות כפייתית היא תהליך ארוך ומאתגר, במיוחד כאשר מדובר באדם קרוב ואהוב. אך המסע הזה לימד אותי רבות על חמלה, אמפתיה וכוחה של המשפחה. דרך התמיכה ההדדית, הצלחנו לא רק לשפר את מצבו של אבא, אלא גם לחזק את הקשר בינינו, להעמיק את ההבנה וההערכה זה לזה. ראיתי כיצד, בעזרת הכלים הנכונים והליווי המסור, אפשר להתגבר על כל מכשול ולמצוא תקווה גם במצבים הכי מורכבים. אני מודע לכך שאבא עוד ימשיך להתמודד עם האתגרים שהציבה בפניו האספנות הכפייתית, אך אני בטוח שביחד, צעד אחר צעד, נוכל להמשיך ולצעוד בדרך ההחלמה והצמיחה.
