כבר תקופה ארוכה שאני מרגיש שמשהו השתבש אצל אחותי. מה שהתחיל כאהבה תמימה לספורט ולציוד ספורט, הפך בהדרגה למשהו הרבה יותר מדאיג ומוזר. היום, הבית של אחותי הוא מעין מוזיאון מאולתר לנעלי התעמלות, קסדות ומגני ברכיים ישנים. מדפים על גבי מדפים עמוסים בפריטים שחוקים ובלויים, שאין להם שום שימוש מעשי. וזה לא רק עניין של בלגן או חוסר סדר – אני חושש שמדובר במשהו הרבה יותר עמוק ומטריד. האם יכול להיות שאחותי סובלת מאספנות כפייתית? ואם כן, איך אוכל לעזור לה להיחלץ מהסבך הזה?
כשהאספנות יוצאת משליטה
אני זוכר את התקופה שבה אחותי הייתה ספורטאית נלהבת ופעילה. היא תמיד שמחה לקנות לעצמה נעלי ספורט חדשות או ציוד מגן איכותי. אבל אי שם בדרך, משהו השתבש. היא התחילה לאגור את הפריטים הישנים והשחוקים, גם הרבה אחרי שהם איבדו כל ערך שימושי. בהתחלה, זה היה סוג של נוסטלגיה – כמו לשמור מזכרות מתקופות מוצלחות או תחרויות חשובות. אבל עם הזמן, זה יצא משליטה לגמרי. עכשיו, הבית שלה הוא מחסן אינסופי של נעליים בלויות, קסדות שבורות ומגיני ברכיים דהויים. והכי מטריד? שהיא ממשיכה לצבור עוד ועוד, ללא שום הגיון או מטרה ברורה.
ההשלכות של אספנות כפייתית
המראה של הערימות הענקיות האלה ממש מדאיג אותי. זה לא רק עניין של אסתטיקה או סדר בבית – יש לזה השפעות מרחיקות לכת על חייה של אחותי. קודם כל, נראה שהיא מתקשה לארח אורחים או לקיים חיי חברה תקינים, כי היא מתביישת במצב של הדירה. היא גם מבלה שעות על גבי שעות בסידור ובמיון של האוסף האובססיבי שלה, במקום להשקיע את הזמן בדברים מהנים או מועילים יותר. ומי יודע, אולי כל העיסוק הזה בעבר גם מונע ממנה לפנות מקום לחדש, להתקדם הלאה. אבל הכי קריטי? אני חושש שהאספנות הזו משקפת משהו עמוק יותר, איזושהי מצוקה רגשית או חוסר שהיא מנסה למלא דרך החפצים האלה.
הדרך לשינוי ולהחלמה
אבל אני לא מתכוון להרים ידיים או להישאר אדיש. אני יודע שבשביל לעזור לאחותי להיחלץ מהמצב הזה, אצטרך לגייס הרבה אהבה, הבנה ותמיכה. צריך יהיה לשבת איתה לשיחה כנה ופתוחה, בלי שיפוטיות או ביקורת. רק לנסות להבין מה עובר עליה, מה הצרכים או הפחדים שמניעים את ההתנהגות הזו. ואם היא תסכים, אולי כדאי יהיה לערב גם עזרה מקצועית, כמו טיפול פסיכולוגי שיכול לתת לה כלים להתמודדות. יחד, בקצב שלה ומתוך אמפתיה, נצטרך להתחיל את המסע של פינוי הבית מהחפצים העודפים. אני מכיר חברות כמו "המרכז לפינוי דירה", שמתמחות בדיוק בכאלו מקרים. הם יודעים איך להתמודד עם האתגר בעדינות וברגישות, תוך התחשבות ברגשות של האספן.
התקווה לעתיד נקי יותר
אני מדמיין את היום שבו אחותי תצא מהלופ האינסופי הזה של אגירת ציוד ספורט מיותר. היום שבו הבית שלה יהיה מרווח ונעים, מלא אור ואוויר במקום אבק וערימות. אבל הרבה יותר מזה – אני מקווה שהיא תמצא שוב את עצמה, את האני האמיתי שלה שנעלם מתחת לכל השכבות האלה. שהיא תגלה מחדש תחביבים ותשוקות, תטפח קשרים בריאים עם אנשים שאוהבים אותה. ובעיקר – שהיא תבין עד כמה היא יקרה ומוערכת, בדיוק כמו שהיא, בלי שום קשר לחפצים שסביבה. ואני אעמוד שם לצידה, אוחז את ידה ומזכיר לה בכל יום כמה אני גאה בכוחות ובעוצמות שלה. כי אני מאמין בה, ויודע שהיא מסוגלת להתגבר על כל אתגר – גם על זה.
אחותי, האדם שמעבר לאספנות
בסופו של דבר, מה שחשוב לי באמת זה לא סתם לראות את הבית של אחותי נקי ומסודר. מה שמניע אותי זו האהבה העמוקה שלי אליה, והרצון לראות אותה פורחת ומאושרת. אני יודע שמתחת לכל השכבות של נעליים ישנות וציוד ספורט שחוק, נמצאת הנשמה היפה והייחודית שלה. האדם המדהים והמוכשר, שתמיד יכול לסמוך על התמיכה והעידוד שלי. והמאבק הזה באספנות הכפייתית? זו בסך הכל עוד הזדמנות בשבילנו להתקרב, להכיר, לחבק זה את זו בדרך למקום בהיר יותר. אז קדימה, אחותי. בואי נצא למסע הזה יחד, צעד אחר צעד, פריט אחר פריט. כי שום דבר לא ישבור את האמונה שלי בך ובעתיד הנפלא שמחכה לך – עתיד מלא תקווה, אור ואינסוף אפשרויות חדשות.
