אחותי, יעל, תמיד אהבה חפצים קטנים ויפים. עוד מילדותה, היא נהגה לאסוף צדפים מהחוף, חלוקי נחל מיוחדים ואביזרים מבריקים. אבל בשנים האחרונות, האספנות שלה התמקדה בתיבות תכשיטים, קופסאות מתכת וקופסאות עץ. בהתחלה, זה נראה כמו תחביב תמים ואפילו מקסים. היא רכשה תיבות עתיקות מירושות משפחתיות, מצאה קופסאות וינטג' מעניינות בשווקי פשפשים, וקיבלה מתנות מיוחדות מחברים שהכירו את אהבתה לחפצים אלה. אבל עם הזמן, הבחנתי שהאוסף הולך ותופח, והאובססיה של יעל מעמיקה. כל שטח פנוי בביתה הפך לבית קיבול לקופסאות – מדפים, שידות, ואפילו הרצפה עצמה. העיסוק האינטנסיבי בחיפוש, רכישה ואחסון של הפריטים, הפך לעיסוק כפייתי שמשפיע על כל תחומי חייה.
מגלים את המשמעות הרגשית של האוסף
כשפניתי ליעל בדאגה וניסיתי לשוחח איתה על הנושא, היא התקשתה בהתחלה להבין את הבעייתיות שאני מזהה. מבחינתה, הקופסאות סיפקו לה הנאה אסתטית, ריגוש של "מציאה" וגם תחושה של סדר ושליטה. היא טענה שבניגוד לתחומים אחרים בחייה, על האוסף הזה היא יכולה להחליט ולשלוט במה שקורה. אך ככל ששוחחנו, החלו להירקם תובנות חדשות. יעל חשפה בפניי את הלחץ והחרדה שהיא חווה בעבודה, ואת תחושת האובדן וחוסר האונים לנוכח גירושיה הטריים. לאט לאט, התבהר לשתינו שהאספנות הפכה לאמצעי בריחה והסחת דעת, דרך לא מודעת להתמודד עם קשיים רגשיים עמוקים יותר. הקופסאות האטומות והמוגנות, שימשו כמעין מטאפורה למצבה הנפשי – רצון עז לסגור ולאטום את עצמה, להימנע ממגע עם כאב ופגיעות.
בונים תוכנית לשינוי בהדרגה
כשההבנה הזו נחתה, יעל הייתה מוכנה לפנות לעזרה ולהתחיל בתהליך של שינוי. פניתי למרכז שמתמחה בטיפול באספנות כפייתית, והם גיבשו עבורנו תוכנית מותאמת אישית. בליווי של מטפל מקצועי ואמפתי, יעל החלה בתרגול של אסטרטגיות לשליטה בדחפים ולניהול חרדה. בעזרתו, היא למדה לזהות "רמזורים אדומים" שמתריעים על התגברות ההתנהגות הכפייתית, ולהפעיל במקומם התנהגויות אלטרנטיביות כמו נשימות עמוקות, מדיטציה או פנייה לתמיכה מהסביבה. במקביל, צוות המרכז הכין אותנו לקראת המשימה הפיזית של מיון ופינוי בהדרגה של הפריטים העודפים. הם הדגישו את החשיבות של התקדמות איטית וסבלנית, תוך מתן קדימות לצרכים הרגשיים של יעל. קבענו יחד יעדים קטנים וברורים, שכל אחד מהם ייחגג כניצחון משמעותי.
מוצאים דרכים לשחרר ולהרפות
כשהגענו לשלב הפינוי בפועל, התגייסה כל המשפחה לתמוך ולסייע. יחד עם יעל, עברנו על האוסף פריט אחר פריט, מקשיבים לסיפור ולזיכרונות שכל קופסה מכילה. ניסינו להבין מה באמת יקר לליבה, ומה אפשר בעדינות לשחרר. בנינו מדרג של חשיבות, כאשר קופסאות בעלות ערך סנטימנטלי או שימושיות גבוהה נשמרו, ואילו אחרות הוכנו לתרומה, מכירה או מחזור. מצאנו דרכים יצירתיות להפוך חלק מהפריטים למזכרות אישיות משמעותיות, כמו אלבום תמונות שמתעד את האוסף, או יצירת תכשיטים מחלקי קופסאות ישנות. כל צעד בדרך הותיר את יעל עם תחושת סיפוק והישג, וחיזק את תחושת המסוגלות שלה. בהדרגה, ככל שהמרחב הפיזי השתחרר מעודף הקופסאות, גם הלב והנפש שלה החלו להשתחרר ממשקולות העבר.
מטפחים חיבורים אנושיים
חלק חיוני מתהליך ההחלמה של יעל היה ההשקעה מחדש בקשרים חברתיים ומשפחתיים. בעידוד המטפל, יעל יזמה מפגשים עם חברות ותיקות, ונרשמה לסדנאות יצירה בקהילה כדי להכיר אנשים חדשים. היא גם הקפידה על מפגשים קבועים איתנו, בני המשפחה, כאשר האוסף כבר לא היה הנושא המרכזי לשיחה. לאט לאט, האינטראקציות האנושיות המזינות האלה, הפכו למקור עיקרי לתחושת ערך ומשמעות עבור יעל. היא גילתה שהחיבור האמיתי טמון בשיחות הלב, בצחוק המשותף, ובחוויות הקטנות של היומיום. הצורך האובססיבי לאסוף דברים חומריים דעך, ובמקומו צמח רצון עמוק יותר להשקיע בעצמה ובסובבים אותה. יעל החלה לטפח תחביבים חדשים ובריאים יותר, כמו ציור ומלאכת יד, והעזה אפילו לחשוב על חזרה ללימודים שנטשה בעבר.
מוקירים את הדרך שעברנו
כשאני מביטה על הדרך שיעל עשתה, לבי מתרחב בגאווה ובהערכה אין קץ. מבחינתי, האומץ שלה להתמודד עם הפחדים העמוקים ביותר, הנכונות שלה לצאת מאזור הנוחות ולבטוח בעצמה ובסביבתה – אלו ההישגים האמיתיים. האוסף שאספה במהלך השנים, על אף ייחודו ויופיו, לא יכול להתחרות ביופי ובעוצמה של הנפש שלה. כיום, כשאנחנו נפגשות, אני פוגשת אישה חדשה – עצמאית, יצירתית ופתוחה לעולם. בבית שלה עדיין יש קופסאות נבחרות, שכל אחת מהן מספרת סיפור אישי מיוחד. אבל מעבר לזה, יש הרבה יותר מרחב – מרחב לאור, לאוויר, לנשימה עמוקה. מרחב לחיים מלאים ומשמעותיים. ואני יודעת, שכמו הזרעים שהיא שותלת עכשיו בגינה הקטנה שלה, כך גם הזרעים שנטענו במהלך המסע שלה – זרעים של חמלה עצמית, של העצמה, ושל אהבה – ימשיכו לצמוח ולהניב פרי, עונה אחר עונה.
