לאחרונה, שמתי לב להתנהגות מוזרה ומדאיגה אצל אמא שלי. היא התחילה לאגור בצורה אובססיבית סרגלים, מחוגות ומחדדי עפרונות. בכל פינה בבית אפשר למצוא קופסאות ושקיות מלאות במכשירי כתיבה וציור, רובם ישנים ומשומשים. השולחן בסלון הפך לאוסף מוזר של סרגלים מפלסטיק ועץ, ערוכים בצורות גאומטריות מדויקות. מגירות המטבח עמוסות במחוגות מכל הסוגים והגדלים, והמחסן מלא במחדדי עפרונות שאספה במהלך השנים. בהתחלה, חשבתי שמדובר בתחביב תמים או בניסיון לארגן את החפצים באופן יצירתי. אבל ככל שהזמן עובר, אני מבינה שמשהו עמוק יותר קורה כאן. האם ההתנהגות של אמא מעידה על אספנות כפייתית? האם עליי לדאוג ולנסות לעזור לה?

שורשי ההתנהגות האספנית

כדי להבין טוב יותר את המצב, החלטתי לשוחח עם אמא בפתיחות וברגישות. שאלתי אותה על משמעות האוסף עבורה, ומה הוביל אותה לאסוף דווקא את הפריטים האלה. להפתעתי, אמא נפתחה וסיפרה לי על העבר שלה כמורה. היא דיברה בערגה על שנות ההוראה, על תלמידיה האהובים ועל תחושת הסיפוק שליוותה את עבודתה החינוכית. כשפרשה ממקצוע ההוראה, חשה אמא אובדן של זהות ומשמעות. האיסוף של מכשירי הכתיבה והציור הפך לדרך להתחבר מחדש לחלק כל כך משמעותי בחייה, לשמר את הזיכרונות היקרים ולהרגיש שוב תכלית. עם זאת, היא הודתה שהאיסוף יצא משליטה, ושהיא מתקשה להרפות מהחפצים הללו, גם אם הם תופסים יותר ויותר מקום פיזי ורגשי.

בניית תוכנית פעולה

לאחר השיחה המרגשת עם אמא, הבנתי שעליי לגייס עזרה מקצועית כדי לתמוך בה בצורה הטובה ביותר. פניתי ל"מרכז לפינוי דירה", ארגון המתמחה בסיוע לאנשים הסובלים מהתנהגויות אספניות. יחד, בנינו תוכנית פעולה מותאמת אישית לצרכים של אמא. בשלב הראשון, מטפל מומחה באספנות כפייתית קיים מספר פגישות עם אמא, במהלכן סייע לה להבין את הגורמים הרגשיים העומדים בבסיס ההתנהגות האספנית. הם עבדו על פיתוח אסטרטגיות לוויסות רגשי ועל מציאת דרכים בריאות יותר לשמר זיכרונות ומשמעות. במקביל, צוות המרכז ביצע הערכה מקיפה של הבית, ויצר תוכנית מובנית למיון ופינוי הפריטים העודפים, בקצב ובאופן שיתאימו לאמא.

צעדים קטנים לקראת שינוי

השלב הבא היה יישום התוכנית הלכה למעשה. מדי שבוע, הקדשנו אמא ואני זמן לעבור על האוסף, פריט אחר פריט. בהנחיית אנשי המקצוע, למדנו להבחין בין חפצים בעלי ערך אמיתי, לבין כאלה שפשוט תופסים מקום ללא סיבה. עבור כל פריט שהחלטנו לשמור, מצאנו לו מקום מסודר ומכובד בבית. את שאר הפריטים מיינו לקטגוריות שונות – תרומה, מכירה, מחזור והשלכה. היה חשוב לנו למצוא דרכים הולמות להיפרד מהחפצים, כך שאמא תרגיש שלווה עם ההחלטה. לכן, תעדנו בתמונות ובסיפורים את הזיכרונות הקשורים לפריטים מסוימים, או חיפשנו עבורם בית חדש אצל מורים ותלמידים שישמחו לקבל אותם. צעד אחר צעד, הבית הפך למרווח ונעים יותר, והאוסף הלך והצטמצם לממדים סבירים.

מציאת משמעות מחודשת

אבל המהפך האמיתי התרחש בתוך תוכה של אמא. ככל שהשתחררה מהאחיזה האובססיבית בחפצים, כך יכלה להתפנות למקורות סיפוק וערך חדשים. בעידוד המטפל, אמא התחילה להתנדב בבית ספר מקומי, שם סייעה לתלמידים מתקשים וחלקה את הידע והניסיון שצברה כמורה. בנוסף, היא הצטרפה לחוג ציור, שם גילתה מחדש את אהבתה ליצירה. לאט לאט, אמא בנתה סביב עצמה עולם מלא ומשמעותי, שאיפשר לה לשמר את הזהות והערכים המקצועיים שלה, מבלי להזדקק לאוסף הפיזי. היא למדה שהמורשת האמיתית שלה נמצאת בתוכה ובמעשים שלה, ולא בערימת חפצים חסרי תועלת.

השינוי שחל בכולנו

התהליך שעברנו יחד היה מאתגר, אך גם מעצים ומלמד. כבת, הייתי עדה לשינוי העמוק שהתרחש באמא שלי. ראיתי אותה משתחררת מדפוסים כפייתיים, מוצאת שוב שמחה ומשמעות, ומלמדת אותי מהי חוסן נפשי אמיתי. ביחד, למדנו להתמודד עם קשיים בכנות ובפתיחות, לבקש ולקבל עזרה, ולהאמין בכוחנו המשותף כמשפחה. מעל לכל, הפנמנו את החשיבות של איזון, של ויתור על שליטה, ושל השקעה בקשרים אנושיים – בדיוק הדברים שאספנות כפייתית נוטה להסיט הצידה. עכשיו, כשאני מבקרת את אמא, אני מוצאת בית נקי ומזמין, אבל מעבר לכך, אני פוגשת אישה מחודשת ומלאת חיים. וזה הרווח הגדול ביותר מכל התהליך.

כתיבת תגובה

התקשרו לייעוץ דילוג לתוכן