לאחרונה, אני מוצא את עצמי יותר ויותר מוטרד ממה שקורה עם אמא שלי. היא תמיד הייתה חובבת צילום נלהבת, אבל בשנים האחרונות האהבה הזו הפכה למשהו אובססיבי ומדאיג. הבית שלה הפך למעין מוזיאון צפוף של סרטי וידאו, מצלמות ישנות ואינספור אלבומי תמונות. זה הרבה מעבר לנוסטלגיה תמימה או שימור זיכרונות יקרים. יש כאן דפוס התנהגות כפייתי שמעורר בי חשש אמיתי לשלומה הנפשי והפיזי. אני חושש שאמא שלי סובלת מאספנות כפייתית. אבל מה בדיוק הופך אספנות לבלתי בריאה? ומה אני יכול לעשות כדי לתמוך בה ולעזור לה להיחלץ ממעגל ההתמכרות הזה?
כשהתשוקה לצילום יוצאת משליטה
אני זוכר את ההתרגשות באירועים משפחתיים, כשאמא שלי הנציחה כל רגע בעדשת המצלמה שלה. היה משהו מרגש בלדעת שהזיכרונות האלה יישמרו לנצח, גם הרבה אחרי שהזמן והגיל יעשו את שלהם. אבל אי שם בדרך, משהו השתבש. האהבה התמימה למדיה ויזואלית הפכה לצורך אובססיבי לאגור ולשמור כל פיסת סרט או תמונה. היא התחילה לצבור ציוד מיושן שכבר אין לו שימוש, לרכוש מצלמות חדשות עוד לפני שלמדה להשתמש בישנות. וכמויות החומרים הלכו ותפחו, עד שהם השתלטו על כל סנטימטר פנוי בבית. מבחינתי, זה היה רגע מכונן, שבו הבנתי שההתנהגות שלה חצתה גבול מסוכן. כאילו הצילום כבר לא משרת אותה, אלא היא הפכה לשפחה של הדחף הבלתי נשלט הזה.
השפעות הרסניות על איכות החיים
כשאני מבקר אצל אמא שלי ורואה את הערימות האינסופיות של חומרי הארכיון שלה, אני לא יכול שלא לחשוב על ההשלכות של המצב על חייה. קודם כל, הצפיפות והבלגן מקשים עליה לתפקד במרחב הביתי. היא מתקשה למצוא דברים בסיסיים כמו מסמכים חשובים או בגדים, מאבדת שעות בחיפושים מתסכלים. וכל הציוד הזה תופס את המקום של פריטים חיוניים יותר, כמו ריהוט נוח או מכשירי חשמל שימושיים. אבל מעבר לזה, אני רואה את ההשפעה על מצב הרוח ועל הקשרים החברתיים שלה. היא נמנעת מלארח אנשים בגלל הבושה מהבלגן, וגם מבלה פחות זמן בחוץ כי היא טרודה בסידור האוסף. לפעמים נדמה לי שהיא מתנתקת מהעולם האמיתי, שוקעת עמוק יותר בזיכרונות העבר במקום לחיות בהווה. כל זה מעורר בי עצב ודאגה עמוקה, כי אני רוצה לראות את אמא שלי פורחת ומלאת שמחת חיים, לא אבודה בין קלטות ואלבומים.
תהליך עדין של ניקוי וריפוי
אז מה עושים במצב כזה? איך מושיטים יד לאדם יקר שנלכד בסבך של אספנות כפייתית? ובכן, אני מאמין שהצעד הראשון הוא פשוט להכיר בבעיה בכנות ובחמלה. לשבת עם אמא שלי לשיחה פתוחה, מתוך אהבה וללא שיפוטיות. להקשיב לתחושות ולפחדים שלה, לנסות להבין מה באמת עומד מאחורי הצורך האובססיבי לאגור חפצים. אולי זו דרך להתמודד עם בדידות או חרדות עמוקות יותר. אולי היא זקוקה לתמיכה רגשית שאיננה מקבלת ממקורות אחרים. חשוב לתת לה את המרחב הבטוח לחשוף את עצמה, מבלי לנסות מיד לתקן או לשנות. רק מתוך הבנה אמיתית של השורשים, נוכל לגשת בעדינות לשלב הבא – הפינוי הפיזי של העודפים. וכאן, אני חושב שכדאי לערב אנשי מקצוע שמנוסים בתחום. חברות כמו "המרכז לפינוי דירה" מתמחות בדיוק בכאלו מקרים, ויודעות איך לספק תמיכה מעשית ורגשית גם יחד. הם ילוו את אמא שלי לכל אורך התהליך המורכב, בקצב ובאופן שמתאימים לצרכים הספציפיים שלה.
לשחרר כדי לצמוח
אני מדמיין את היום שבו אמא שלי תיפרד מהמשא הפיזי והנפשי של האספנות הכפייתית. זה לא יהיה קל, אבל אני מאמין שבסופו של התהליך מחכה לה תחושת הקלה אדירה. הקלה מהבלגן, מהאחריות, מהכבלים שמושכים אותה כל הזמן אחורה. פתאום יהיה לה מקום, גם בבית וגם בלב, לדברים חדשים ומרעננים. אולי היא תגלה תחביבים חדשים ותשוקות שכבר שכחה. תצא לטייל בעולם, לפגוש אנשים, להעשיר את עצמה בחוויות עוצמתיות של ההווה. וכשתסתכל אחורה על התמונות והזיכרונות המשפחתיים, היא תעשה זאת מתוך בחירה ולא מתוך כפייה. כי היא תבין שמה שהופך את הרגעים האלה ליקרים זה לא החפצים עצמם, אלא המשמעות והאהבה שגלומות בהם. ושבסופו של דבר, הדבר הכי חשוב הוא החיים שהיא בונה לעצמה בהווה, לא הזיכרונות שהיא אוצרת בכספות האבק.
מצלמה שמופנית פנימה
יש משהו מטאפורי בכל התהליך הזה. כאילו האספנות של אמא שלי מסמלת מבט שכל הזמן מופנה אל העבר, אל מה שהיה ואיננו עוד. והמסע שלנו יחד, להשתחרר מהנטל הזה, הוא בעצם תרגול של לחיות בהווה. לראות את היופי בכל רגע חולף, גם בלי לתעד או לשמר אותו. בעיני רוחי, אני כבר מדמיין את השינוי שיחול בה. כאילו מצלמה פנימית תופנה סוף סוף אל תוכה, אל הלב והנשמה שלה. והיא תגלה שם אוצרות שאין להם אח ורע – חוכמה, חמלה, יכולת אינסופית להתחדש ולהתפעם. אולי היא תצלם פחות את העולם שבחוץ, אבל תראה אותו ביתר בהירות ועומק. ואני אהיה שם, יד ביד איתה, בכל צעד בדרך. נלמד יחד את השיעורים הגדולים של השחרור והצמיחה. והכי חשוב – נדע שהקשר בינינו, האהבה הגדולה והבלתי מותנית הזאת, היא התמונה היפה והיקרה מכל. שבסופו של דבר, זה מה שבאמת שווה לשמר ולטפח.
