נכון, זה ממש מטריד אותי. אני רואה את האחיינית שלי שוקעת יותר ויותר בתוך האובססיה לאיסוף בובות, פסלונים וצעצועים. מה שהתחיל כתחביב חמוד ותמים של ילדה קטנה הפך למשהו הרבה יותר דומיננטי ומדאיג. החדר שלה הפך למעין מוזיאון צפוף של דמויות מצוירות מכל הסוגים והגדלים, עד שקשה למצוא שם מקום פנוי. וזה לא רק עניין של בלגן או חוסר סדר. אני מתחיל לחשוש שמדובר פה בהתנהגות כפייתית שיש לה השלכות עמוקות על ההתפתחות והבריאות הנפשית שלה. אבל איך בדיוק מגדירים בעיה כזו? ומה אפשר לעשות כדי לעזור לאחיינית האהובה שלי?

הקו הדק שבין אספנות לכפייתיות

אני מנסה להיזכר איפה בדיוק חצינו את הגבול מתחביב לגיטימי להתנהגות מעוררת דאגה. הרי תמיד אהבנו את ההתלהבות שלה מהדמויות האהובות עליה, את הדמיון והיצירתיות שהיא הפגינה במשחק איתן. אבל בשלב מסוים, משהו השתנה. היא התחילה להתעקש לקנות עוד ועוד בובות ופסלונים, הרבה מעבר למה שילדה בגילה יכולה בכלל להשתמש. כל דמי הכיס וכל מתנה הלכו רק לכיוון הזה. והיא פיתחה קשר רגשי עמוק כל כך לחפצים האלה, עד שכל ניסיון לגרום לה לוותר על משהו נתקל בהתנגדות עזה ואפילו בחרדה של ממש. לאט לאט, חייה התחילו להסתובב סביב האוסף ותו לא. וזה העלה בי נורות אזהרה – אולי יש כאן משהו עמוק ובעייתי יותר שדורש התייחסות.

ההשפעות על התפתחות הילד

כשאני מביט על החדר הצפוף והעמוס של האחיינית שלי, אני לא יכול שלא לתהות איך זה משפיע על ההתפתחות שלה. הרי במקום לצאת החוצה, לשחק עם חברים או לפתח תחומי עניין מגוונים, היא מבלה שעות בלארגן ולסדר את האוסף שלה. לפעמים נדמה לי שהיא מדברת עם הבובות יותר מאשר עם אנשים אמיתיים. והקשר האובססיבי הזה לחפצים דוממים מעורר בי שאלות – האם היא מפתחת מיומנויות חברתיות? האם היא לומדת להתמודד עם מצבים שונים, עם תסכול ועם שינויים? או שהיא בורחת מהם אל תוך עולם דמיוני שהיא שולטת בו לחלוטין? ואולי הדפוס הזה של אגירה כפייתית עלול ללוות אותה גם בבגרותה, ולהקשות עליה לנהל חיים עצמאיים ובריאים? המחשבות האלה לא נותנות לי מנוח.

שיחה פתוחה ורגישה

כדוד אכפתי ואוהב, אני מרגיש שתפקידי הוא להושיט לאחיינית שלי יד, לפני שהאספנות הזו מידרדרת למחוזות אפלים יותר. אבל אני גם מבין שזה נושא עדין ורגיש, במיוחד עבור ילדה. אסור לי לגשת אליו מתוך ביקורתיות או זלזול, כי זה רק יגרום לה להתנגד ולהסתגר. במקום זאת, אני רוצה לפתוח בשיחה כנה וחומלת, אולי תוך כדי משחק או יצירה משותפת. לתת לה מרחב בטוח לבטא את עצמה, להקשיב בלי שיפוטיות. אנסה להבין מה בובות הוויניל האלה מספקות לה, אילו צרכים רגשיים הן ממלאות. אולי דרך השיחה נגלה יחד דרכים נוספות להשיג סיפוק והנאה, שלא קשורות לאגירת חפצים. אני מקווה שאוכל להראות לה שהאהבה והקבלה שלי ושל כל המשפחה אינן תלויות בכמות הפסלונים שהיא צוברת. ושלמעשה, החופש שלה להיות מי שהיא, עם כל הייחודיות והכישרונות שלה, הוא הרבה מעבר לזה.

מציאת איזון ועזרה מקצועית

אבל אני לא יכול להתעלם מההיבט המעשי – העובדה שחייבים למצוא דרך לשחרר קצת מהעומס הזה של צעצועים בחדר שלה. כי זה פשוט לא בריא, לא פיזית ולא נפשית. אני מתכוון להיות שם כדי לתמוך בה ולסייע בתהליך, אבל יכול להיות שנצטרך גם עזרה מקצועית. אולי מטפל רגשי לילדים, שיוכל להעניק לה כלים להתמודדות עם המצוקה הפנימית שמניעה את האספנות. או ייעוץ פסיכולוגי למשפחה, כדי שכולנו נדע איך להכיל ולכוון את ההתנהגות הזו. בהדרגה ובעדינות, נוכל לעבוד איתה על מיון החפצים, תוך התחשבות ברגשותיה כלפיהם. אולי חלק מהבובות נוכל לתרום לילדים אחרים, ואחרות פשוט לאחסן מחוץ לחדר. אבל כל זה ייעשה בקצב שלה ובהסכמתה, כי המטרה שלי היא לא לכפות עליה סדר חדש, אלא לתת לה כלים למצוא את האיזון הפנימי בכוחות עצמה.

אהבה זה לא אוסף, זה קשר

בסופו של דבר, אני רוצה שהאחיינית שלי תבין שהערך שלה נובע מבפנים, לא מהחפצים החיצוניים שהיא אוספת. שבין אם יש לה עשרות פסלונים או רק כמה בודדים, היא נשארת הילדה המקסימה, המיוחדת והאהובה שלנו. הלוואי שהיא תוכל להביט על עצמה דרך העיניים שלנו, ולראות את היופי והאור הפנימי שקורנים ממנה. ככל שהיא תגדל ותתפתח, הייצוגים החומריים האלה יהפכו פחות חשובים. היא תגלה שאהבה, קבלה וביטחון מגיעים מקשר אנושי אמיתי, לא מערימה של צעצועים. ואני אשמח להיות שם כדי ללמד אותה את זה שוב ושוב. דרך האינטראקציות בינינו, דרך זמן איכות משותף, דרך מילות עידוד וגילויי חיבה. כי מבחינתי, היא לא צריכה להרשים אותי או לקנות את אהבתי עם אוספים מרשימים. אני כבר אוהב אותה בדיוק כמו שהיא, והמחויבות שלי היא ללוות אותה בכל צעד בדרך אל גרסת העל העצמאית, הבריאה והמאושרת שלה.

דמויות מצוירות לחיים

אתה יודע, אולי יש משהו סמלי בכל האספנות הזאת של בובות ופסלונים. כאילו האחיינית שלי מנסה להקיף את עצמה בדמויות שתמיד יהיו שם בשבילה, שלעולם לא יעזבו או יתאכזבו ממנה. ואולי התפקיד שלנו, כמשפחה אוהבת, הוא להראות לה שגם בעולם האמיתי אפשר למצוא אהבה עמוקה ויציבה כזאת. שלא משנה מה, אנחנו נישאר לצידה, נלחץ אותה חזק ונתמוך בה בכל מצב. כי כל בובת וויניל מגניבה ככל שתהיה, היא עדיין תחליף חיוור לחום וליחס האישי שאנחנו יכולים להעניק לה. בעיני רוחי, אני כבר רואה את היום בו נשב יחד בחדר משחקים מרווח ונקי, בלי להיות מוצפים בחפצים. וכשניתן לה את תשומת הלב, ההקשבה והאכפתיות שלנו – נדע שזה הצעצוע הכי יקר ומשמעותי שהיא יכולה לקבל.

כתיבת תגובה

התקשרו לייעוץ דילוג לתוכן