אחי הקטן, דני, התחיל לאסוף לאחרונה בקבוקי פלסטיק, פחיות שימורים וקופסאות ממתקים. מה שנראה בהתחלה כניסיון חמוד למחזר הפך במהירות לאובססיה מטרידה. בכל פעם שאני נכנס לחדר שלו, אני מוצא יותר ויותר מיכלים ריקים ערוכים בקפידה על המדפים, ערימות של פחיות מתנשאות בפינות, ושקיות ממתקים תלויות כמו גירלנדות מהתקרה. מצד אחד, אני מעריך את המחויבות שלו לשמירה על הסביבה. אבל מצד שני, אני חושש שההתנהגות הזו מצביעה על משהו עמוק יותר שמציק לו.
מה הקשר בין איסוף האשפה לבין עולמו הפנימי של דני?
כשאני מנסה לדבר עם דני על האוסף שלו, הוא מסביר בהתלהבות כיצד כל פריט הוא מיוחד וייחודי. הוא מצביע על הצורות, הצבעים והטקסטורות השונות, ומתאר בפירוט מדוע בחר לשמור דווקא את הבקבוק או הקופסה הזו. אני קולט שעבור דני, האיסוף הוא דרך להבין את העולם סביבו, למיין ולארגן את המציאות הכאוטית לעתים. אבל ככל שאנחנו ממשיכים לשוחח, מתחילות להירקם השערות מטרידות יותר. דני מספר על הקשיים שלו להתחבר לילדים אחרים בכיתה, על תחושת השוליות והבדידות. הוא גם רומז על מתחים במערכת היחסים של ההורים, ועל פחד מוחשי מפני שינויים. בהדרגה, מתבהר שהאספנות הכפייתית עשויה להיות מנגנון התמודדות עם מצוקות רגשיות עמוקות יותר.
יצירת מרחב בטוח לשיתוף ועיבוד רגשי
הצעד הראשון שאני נוקט הוא ליצור עבור דני סביבה בטוחה ותומכת, שבה הוא יכול לבטא את רגשותיו האמיתיים. אני מזמין אותו לבלות איתי זמן איכות, בלי ציפיות או שיפוטיות. בין אם זה טיול בפארק, משחק קופסה או סתם שיחת נפש, אני מראה לדני שאכפת לי ממנו ושתמיד אהיה שם בשבילו. אני גם מעודד אותו לדבר עם הורינו או עם יועצת בית הספר, כדי שיוכל לקבל תמיכה מקצועית בהתמודדות עם הקשיים שחווה. העיקר הוא להעביר לדני מסר ברור – שהוא אהוב, ראוי ולא לבד.
טיפול מכיל ומכבד באוסף
במקביל, אנחנו מתחילים לטפל בהיבטים המעשיים של האספנות. אני פונה ל"מרכז לפינוי דירה", ארגון המתמחה בסיוע לאנשים עם נטייה לאגירה כפייתית. הם מספקים לנו הדרכה והכוונה כיצד לגשת לתהליך בצורה עדינה ומכילה. יחד עם דני, אנחנו בוחנים כל פריט בתורו ומחליטים מה באמת חשוב לשמור. אנחנו מוצאים דרכים יצירתיות לתעל את האהבה שלו למיחזור, למשל על ידי יצירת אמנות מחומרים ממוחזרים או התנדבות בארגוני איכות סביבה. לאט לאט, דני לומד להרפות מהצורך לשלוט דרך חפצים, ומוצא ביטחון רגשי בקשרים אנושיים תומכים.
מציאת ערוצים בריאים יותר לביטוי עצמי
חלק מרכזי בתהליך הוא לעזור לדני לפתח דרכים נוספות לבטא את עולמו הפנימי העשיר. אני מעודד אותו לחקור תחומי עניין חדשים, כמו כתיבה, ציור או נגינה. ביחד, אנחנו נרשמים לחוג אומנות, שם הוא יכול לתעל את היצירתיות והרגישות שלו לכיוונים מועילים יותר. אני גם עוזר לו להצטרף לקבוצות חברתיות שמתאימות לאופי שלו, כמו מועדון המדע או קבוצת התיאטרון. בהדרגה, דני מגלה שיש דרכים רבות ומגוונות "לאסוף" חוויות, ידע וחברויות – בלי הצורך לצבור עוד ועוד חפצים.
ללמוד מהאתגרים, לצמוח מהחוויה
התהליך שעובר דני לא תמיד קל או מהיר, אבל אני רואה כיצד הוא תורם להתפתחות ולחוסן הרגשי שלו. ככל שהוא משחרר את האחיזה באוסף, כך הוא נפתח יותר לעולם ולאנשים סביבו. הוא לומד לזהות ולבטא את רגשותיו, לפנות לעזרה כשהוא זקוק לה, ולהעריך את עצמו מעבר לחפצים שברשותו. גם אני יוצא נשכר מהמסע הזה. מתוך ההתמודדות עם האתגרים של דני, אני מפתח יכולות של אמפתיה, סבלנות ותקשורת בונה. אני לומד להיות אח טוב יותר, מודל לחיקוי, מקור של תמיכה איתנה. יחד, צומחים ומשתנים, מגלים שאפשר למצוא יופי וערך לא רק בדברים שאנחנו אוספים, אלא בעיקר בקשרים המיוחדים שאנו רוקמים.
