דודה שלי, אישה חמה ואוהבת, הפכה עם השנים לאספנית כפייתית של קופסאות קרטון, ניירות עטיפה וסרטי קשירה. מה שהתחיל כהרגל חיסכון תמים, יצא משליטה והשתלט על חייה ועל ביתה. בכל פעם שאני מבקר אותה, אני נדהם מחדש למראה ערימות הקרטונים המגיעות עד התקרה, מארונות המטבח הגדושים בגלילי נייר עטיפה, ומשלל סרטי הסאטן והרפיה הצבעוניים הזרוקים בכל פינה. הלב נשבר למראה הדודה האהובה, שחייה הפכו לכאוס אינסופי של חפצים חסרי תועלת.
מה הופך את הקופסאות לכל כך חשובות עבורה?
כשאני שואל את הדודה מדוע היא אוספת את כל הפריטים האלה, היא עונה בחיוך מתנצל: "אני פשוט לא מסוגלת לזרוק אותם. הם עוד יכולים לשמש למשהו". היא מספרת על ילדותה הקשה, על המחסור התמידי ועל הצורך לחסוך כל פרוטה. הקופסאות והניירות מסמלים עבורה ביטחון ויציבות, הבטחה שלעולם לא תחסר דבר. אבל מתחת לפני השטח, מסתתרת מצוקה עמוקה יותר. אולי האובדן של בעלה לפני כמה שנים, או תחושת הבדידות מאז שהילדים עזבו את הבית. האספנות הפכה למפלט, לדרך למלא את החלל הפנימי.
המסע המשותף לפינוי הבית
הדודה מבינה שהיא זקוקה לעזרה, אבל המחשבה על פרידה מהחפצים מעוררת בה חרדה עזה. היא חוששת שאם תיפטר מהקופסאות, תאבד חלק מעצמה. לכן, אנחנו מתחילים את המסע לפינוי הבית בצעדים קטנים ועדינים. בכל ביקור, אנחנו מקדישים זמן למיון קופסא אחת או שתיים, תוך כדי שיחה על הזיכרונות והרגשות שעולים. אני מחזק את הדודה על כל פריט שהיא מצליחה להיפרד ממנו, ומזכיר לה שהוא זוכה לחיים חדשים אצל מישהו אחר. לאט לאט, אנחנו מפנים מקום פיזי ונפשי, מאפשרים לאור ולאוויר הצח לחדור פנימה.
מקצוענים שיכולים לעזור בדרך
במקביל, אני מעודד את הדודה לפנות לעזרה מקצועית כדי להתמודד עם הכאב והחרדות שהובילו לאספנות. היא מתחילה טיפול פסיכולוגי, שם היא לומדת אסטרטגיות לניהול רגשות ולשינוי דפוסי חשיבה. בנוסף, פניתי ל"מרכז לפינוי דירה", חברה המתמחה בסיוע לאספנים כפייתיים. הם מגיעים לבית הדודה עם צוות מיומן ורגיש, שיודע כיצד להתמודד עם המורכבות הפיזית והרגשית של התהליך. הם מארגנים את הפינוי בשלבים, תוך מתן כבוד לקצב ולצרכים האישיים של הדודה. הם גם עוזרים לה ליצור סביבת מגורים בטוחה ופונקציונלית יותר, עם אזורי אחסון מוגדרים וכללים ברורים לרכישת פריטים חדשים.
למצוא משמעות מעבר לחפצים
אבל אולי החלק החשוב ביותר בתהליך הוא מציאת משמעות וסיפוק מעבר לאספנות. יחד, אנחנו מחפשים דרכים לתעל את האנרגיות היצירתיות והרגשיות של הדודה למקומות בריאים יותר. היא מתחילה להתנדב בארגון קהילתי, שם היא יכולה לתרום מכישרונותיה ומניסיון החיים שלה. היא גם מצטרפת לחוג יצירה, שם היא לומדת טכניקות חדשות ופוגשת אנשים חדשים. בהדרגה, העולם הפנימי של הדודה מתמלא בחוויות ובקשרים משמעותיים, והצורך באספנות מתחיל להיחלש. היא מגלה מחדש את השמחה בדברים הקטנים – שיחה טובה, ארוחה טעימה, זר פרחים על השולחן.
המתנה של חופש והקלה
עם כל קופסה שנזרקת, עם כל מטר רבוע שמתפנה, אני רואה את הדודה שלי פורחת מחדש. כאילו נטל כבד הוסר מכתפיה, והיא יכולה סוף סוף לנשום באופן חופשי. החיים שלה כבר לא מוגדרים על ידי החפצים שצברה, אלא על ידי הרגעים והאנשים שהיא אוהבת. כשאני מבקר אותה כעת, המראה שונה לחלוטין. הבית מואר ומזמין, מלא בצחוק ובנוכחות אנושית חמה. הקופסאות הוחלפו בזיכרונות יקרי ערך, בתמונות משפחתיות ובמזכרות מטיולים משותפים. הדודה שלי לא נפטרה לגמרי מהאספנות, אבל היא למדה לשלוט בה, במקום לתת לה לשלוט בה. וזו אולי המתנה הגדולה ביותר שיכולנו להעניק זו לזו – החופש וההקלה שבאים עם שחרור.
