הדודה שלי, אישה אופנתית ואלגנטית, תמיד התהדרה באוסף מרשים של צעיפים, כובעים וכפפות. היא אהבה לרכוש אביזרים יוצאי דופן בכל הזדמנות – בחנויות יוקרה, בשווקי פשפשים, ואפילו בחנויות יד שנייה. בהתחלה, זה נראה כמו תחביב תמים ומהנה. הבית שלה היה מלא בקופסאות ומתלים עמוסים בפריטים צבעוניים ומרהיבים, וכולנו התפעלנו מהטעם הטוב שלה. אבל לאחרונה, משהו השתנה. האספנות של הדודה הפכה לכפייתית וחסרת שליטה, והיא החלה לצבור כמויות עצומות של פריטים מבלי שתוכל להיפרד מהם.
כמשפחה, התחלנו לשים לב לסימנים מטרידים. הדודה הייתה קונה צעיפים, כובעים וכפפות חדשים כמעט מדי יום, גם אם לא היה לה מקום לאחסן אותם. היא הפסיקה להזמין אורחים הביתה, כי כל פינה הייתה גדושה בערימות של אביזרים. כשניסינו לדבר איתה על האפשרות לתרום או למכור חלק מהאוסף, היא הגיבה בכעס ובהתגוננות. זה הבהיר לנו שהאספנות שלה יצאה משליטה, והפכה לבעיה רצינית שדורשת התערבות.
אז מתי בדיוק אספנות הופכת להיות כפייתית ובעייתית? הנה כמה סימנים שיכולים להצביע על כך:
1. רכישה אובססיבית של פריטים חדשים, גם כאשר אין צורך או מקום לאחסן אותם.
2. קושי רב או חוסר יכולת לזרוק או להיפרד מחפצים, גם אם הם אינם בשימוש.
3. הצטברות של כמויות גדולות של חפצים בבית, עד כדי פגיעה בשטחי המחיה והתפקוד היומיומי.
4. תחושת מצוקה, חרדה או כעס כאשר מישהו מעלה את נושא הפינוי או הוויתור על חפצים.
5. הסתרה או הכחשה של היקף הבעיה, והימנעות מלאפשר לאחרים להיכנס הביתה.
6. פגיעה במערכות יחסים, בעבודה או בבריאות עקב העיסוק האובססיבי באספנות.
כשהבנו שהדודה שלנו סובלת מאספנות כפייתית, החלטנו שאנחנו חייבים לעזור לה. ידענו שזה יהיה תהליך ארוך ומורכב, שידרוש הרבה רגישות, סבלנות ותמיכה מצידנו.
התחלנו בשיחות כנות ופתוחות עם הדודה, מתוך אהבה וכבוד. שיתפנו אותה בדאגה שלנו לשלומה הפיזי והנפשי, והסברנו לה את ההשלכות של אספנות יתר על חייה. היא התקשתה בהתחלה לקבל את המצב, אבל בהדרגה החלה להכיר בבעיה ובצורך בשינוי.
יחד איתה, בנינו תוכנית פעולה לטיפול באספנות. התחלנו בצעדים קטנים, כמו לבחור 10 פריטים שהיא מוכנה להיפרד מהם. עודדנו אותה לחשוב על דרכים יצירתיות לתרום או למכור את הפריטים הללו, כך שיוכלו לשמש מישהו אחר. בכל שלב, הקפדנו לכבד את הרגשות והקצב שלה, ולחגוג כל התקדמות, קטנה כגדולה.
בנוסף, עזרנו לדודה למצוא תמיכה מקצועית. היא החלה לפגוש אנשי טיפול שמתמחים בהתמודדות עם אספנות כפייתית, ולמדה טכניקות לניהול רגשות ולשינוי דפוסי חשיבה. היא גם הצטרפה לקבוצת תמיכה, שם יכלה לחלוק את החוויות שלה עם אנשים אחרים שמתמודדים עם אתגרים דומים.
במקרים מסוימים, כאשר נדרש פינוי מקיף של בית עמוס בחפצים, פנינו לעזרה של חברות מקצועיות כמו "המרכז לפינוי דירה". הם סיפקו שירותי פינוי יסודיים ויעילים, תוך הקפדה על רגישות ואמפתיה כלפי הלקוח. הצוות שלהם עזר לדודה לארגן ולמיין את האוסף שלה, ולהחליט מה לשמור ומה לפנות, בקצב ובאופן שהתאים לה.
אספנות כפייתית היא מחלה מורכבת וקשה, אבל עם הגישה הנכונה, תמיכה של המשפחה והכוונה מקצועית, אפשר להתגבר עליה. לדודה שלי לקח זמן, אבל בהדרגה היא למדה לשחרר את האחיזה שלה בחפצים ולפנות מקום לדברים חדשים בחיים. היום, היא עדיין אוהבת צעיפים, כובעים וכפפות יפים, אבל באופן מאוזן ובריא יותר.
אם גם אתם מכירים מישהו שסובל מאספנות כפייתית, זכרו שהוא זקוק לאהבה, הבנה ותמיכה שלכם. היו סבלניים, אך גם נחושים בעזרה לו לקבל טיפול. עם ליווי צמוד ומסור, אפשר לעזור לו לפנות את הבית ואת החיים ממטען עודף, וליהנות מהחופש והשמחה שמגיעים מ"לשחרר".
