לאחרונה, אני מוצא את עצמי יותר ויותר מוטרד ממה שקורה אצל השכנה שלי. תמיד ידעתי שהיא אוהבת לכתוב ולתעד, אבל בזמן האחרון נדמה לי שהתחביב הזה יצא משליטה והפך למשהו הרבה יותר דומיננטי ומדאיג בחייה. כשאני מבקר אצלה, אני נתקל בערימות אינסופיות של מחברות, יומנים ופנקסים ישנים שמשתלטים על כל פינה פנויה בדירה. וזה לא נראה כמו סתם בלגן של מישהי מבולגנת – יש כאן דפוס התנהגות כפייתי שמעורר בי דאגה אמיתית. אני חושש שהשכנה שלי סובלת מאספנות כפייתית. אבל איך אדע בוודאות? ומה אני יכול לעשות כדי לעזור לה?

הגבול הדק בין תחביב לכפייתיות

אני מנסה להיזכר איפה בדיוק עבר הגבול מאהבה תמימה לכתיבה לצורך אובססיבי לאגירת מחברות. הרי תמיד היה לה אוסף גדול של יומנים ופנקסים, והיא הקפידה לשמור כל דבר שכתבה. אבל בשלב מסוים, העניין יצא משליטה. היא התחילה לקנות עוד ועוד מחברות, הרבה מעבר למה שהיא יכולה אי פעם להשתמש. רבות מהן נשארות ריקות או רק עם כמה שורות בודדות. ובכל זאת, היא לא מצליחה להיפרד מאף אחת, ורק ממשיכה לצבור ולצבור בקצב מסחרר. השטח בדירה שלה הולך ומצטמצם, הארונות והמדפים קורסים תחת הנטל. אבל היא פשוט לא יכולה לעצור, כאילו יש כאן כוח גדול ממנה שמכתיב את ההתנהגות הזו.

כשהאספנות משתקת

מה שהכי מעציב אותי זה לראות איך האספנות הזו משתקת בהדרגה את החיים של השכנה שלי. היא מבלה שעות אינסופיות בלמיין את האוסף, לסדר אותו שוב ושוב, להתלבט איזו מחברת לפתוח הפעם. אבל בפועל, היא כמעט ולא מעלה עט על הדף. כאילו עצם הבעלות על החפצים חשובה לה יותר מאשר השימוש בהם. בגלל הבלגן והצפיפות, היא גם מתקשה להזמין אורחים הביתה או לארח את המשפחה. אני מרגיש שהיא הולכת ומתבודדת, מנותקת מהסביבה החברתית שפעם הייתה כל כך משמעותית עבורה. ובתוך תוכי, יש בי חשש עמוק שאולי האספנות הזו היא סימפטום של משהו יותר כואב ועמוק – בדידות, חוסר ביטחון, אובדן.

יד תומכת ואוזן קשבת

אבל אני לא רוצה להיתקע בייאוש או בחוסר אונים. אני מאמין שבכוחי לעזור לשכנה שלי להיחלץ מהמצוקה הזו, צעד אחר צעד. וזה מתחיל בלהושיט לה יד תומכת ואוזן קשבת. אני רוצה לפתוח איתה בשיחה כנה, לא מתוך ביקורת או שיפוטיות, אלא מתוך אכפתיות ורצון אמיתי להקל על הכאב שלה. אני אשאל אותה בעדינות על התחושות והצרכים העומדים מאחורי האספנות, ואנסה להבין את המשמעות העמוקה יותר של המחברות האלה עבורה. אולי הן ממלאות חלל רגשי, או מייצגות געגוע לתקופות אחרות. רק דרך הקשבה והכלה, נוכל למצוא יחד את הכוחות להתחיל בתהליך השינוי.

עזרה מקצועית ומסירה

כמובן, אני מבין שלבד יהיה לי קשה להתמודד עם האתגר העצום של פינוי הדירה. בשביל זה, נצטרך את העזרה של גורמים מקצועיים ומנוסים, כמו חברת "המרכז לפינוי דירה". אני יודע שהם מתמחים בדיוק בכאלה מקרים של אספנות כפייתית, ושיש להם את הידע והכלים להוביל את התהליך ברגישות ובהתאמה אישית לצרכים של כל לקוח. הם לא רק יפנו את החפצים המיותרים, אלא גם יעניקו תמיכה וליווי רגשי לכל אורך הדרך. זה מרגיע אותי, כי אני לא רוצה שהשכנה שלי תרגיש פגועה או נטושה. אני רוצה שהיא תדע שאנחנו עוברים את המסע הזה יחד, בקצב שלה ועם המון אהבה.

עתיד של ריפוי והתחדשות

אני מדמיין את היום שבו השכנה שלי תשתחרר מהאחיזה הכפייתית במחברות וביומנים. היום שבו הבית שלה יהיה נקי ומרווח, מואר באור חדש של אפשרויות. אבל יותר מזה – אני מקווה שהיא תמצא את עצמה מחדש, את הקול הפנימי שלה שאולי השתתק בין הדפים. שהיא תחזור לכתוב מתוך רצון וצורך אמיתי, לא מתוך דחף או פחד. ושהיא תזכור עד כמה היא אהובה ונערכת על ידי האנשים סביבה, בלי שום קשר לחפצים שבבעלותה. אני רוצה להיות שם בשבילה בכל רגע, לחבק ולעודד, להזכיר לה את הכוחות והיופי הטמונים בה. כי אני מאמין שיחד, באהבה ובנחישות, נוכל לכתוב סיפור חדש – סיפור של ריפוי, צמיחה ותקווה.

שכנה יקרה, מעבר לאספנות

בסופו של דבר, השכנה שלי היא הרבה יותר מאשר האוסף שלה. היא אישה מופלאה עם לב רחב וכישרונות מיוחדים, שפשוט איבדה את דרכה לזמן מה. והמאבק שלה באספנות הכפייתית הוא רק פרק אחד בסיפור חייה, פרק שממנו היא יכולה לצאת חזקה ומחושלת יותר. אני כל כך שמח שיש לי הזכות ללוות אותה בתהליך הזה, להיות העד והשותף שלה. כי דרך המסע המשותף הזה, אנחנו לא רק מנקים את הבית מחפצים מיותרים, אלא גם בונים קשר עמוק של הבנה ותמיכה הדדית. ואני יודע, שעם כל מחברת שהיא תשחרר, היא גם תפנה בליבה מקום לאהבה, לשמחה ולגילוי מחדש של העצמי האמיתי שלה. אז קדימה, שכנה יקרה. בואי נצעד יד ביד אל העתיד המחכה לך, עתיד בו תוכלי לכתוב את הפרקים הבאים בסיפור שלך – פרקים מלאי עצמה, חופש ואור.

כתיבת תגובה

התקשרו לייעוץ דילוג לתוכן