סבתא שלי תמיד הייתה חובבת מלאכת יד מושבעת. היא אוהבת לתפור, לסרוג, ליצור. אבל בשנים האחרונות, אני מבחינה שהתשוקה שלה לבדים, סרטים ותחרות הפכה לדבר מה גדול ומעיק. כל פעם שאני מבקרת בביתה, אני רואה עוד ועוד ערימות צבעוניות, שמשתלטות על החלל. המראות, הארונות, אפילו הרצפה – כולם נעלמים מתחת לאוספים הולכים וגדלים. ואני תוהה, מתי זה הפסיק להיות סתם תחביב חביב, והפך לבעיה של ממש? האם סבתא שלי סובלת מאספנות כפייתית? ואיך אני יכולה לעזור לה להתמודד עם זה?

הקו הדק בין אספנות לכפייתיות

האמת היא, שלפעמים קשה לדעת מתי אספנות הופכת להיות לא בריאה. הרי כל אחד מאיתנו שומר דברים מסוימים שחשובים לו, נכון? אז מה בכל זאת ההבדל בין זה לבין אספנות כפייתית? ובכן, יש כמה סימנים שיכולים לרמז שמשהו השתבש. ראשית, שימו לב לכמות. האם מדובר בכמה פריטים אהובים, או שמא המספרים מטפסים לאלפים ורבבות? שנית, בדקו את הסוגים והשימושיות של הפריטים. האם רובם דברים שימושיים ובעלי ערך, או שמא מדובר בגרוטאות חסרות תועלת? ושלישית, התבוננו בהשפעה על חיי היומיום. האם האוסף תופס מקום סביר, או שהוא מונע תפקוד בסיסי של הבית? כשאני מסתכלת על המצב של סבתא שלי דרך הפריזמה הזו, אני מתחילה להבין שאנחנו אולי חצינו את הגבול המדאיג.

הצורך הרגשי מאחורי האיסוף

כשמזהים שיש בעיה של אספנות כפייתית, חשוב לנסות להבין מה עומד מאחוריה. לרוב, המניעים אינם פרקטיים, אלא רגשיים ופסיכולוגיים. האיסוף יכול למלא צרכים שונים, כמו תחושת ביטחון, שליטה או חיבור לעבר. אצל אנשים מבוגרים, זה לעתים קרובות קשור לחוויה של אובדן – בין אם זה אובדן של אהובים, של תפקידים או של עצמאות. הבדים, הסרטים והתחרות הופכים למעין תחליף, דרך לאחוז בזיכרונות יקרים או בזהות שהולכת ומיטשטשת. כשאני חושבת על סבתא, אני נזכרת בכל האתגרים שהיא עברה בשנים האחרונות. המעבר לגמלאות, מות סבא, הירידה בחוסן הגופני. אני יכולה להבין, שאולי האוספים הללו ממלאים אצלה חלל פנימי כואב. שהם כמו שמיכת טלאים רגשית, שעוטפת אותה ברגעי בדידות או חשש.

מסע של ניקוי ושחרור

עם ההבנה הזו, אני מרגישה שהצעד הבא הוא לגשת לסבתא בעדינות, מתוך אהבה וללא שיפוטיות. לפתוח בשיחה כנה על הקשיים והצרכים שלה, ולהציע את עזרתי בתהליך של פינוי הבית מעודפי החפצים. אני יודעת שלא יהיה קל – לא פיזית ובטח שלא רגשית. אבל אני מאמינה שאם נצעד יחד, בקצב שלה ותוך כדי הקשבה והכלה, נוכל לייצר שינוי אמיתי. חברות כמו "המרכז לפינוי דירה" יכולות להיות בעלות ברית נפלאות במסע הזה. הן מספקות תמיכה מקצועית ואנושית, ומסייעות להתמודד עם האתגר העצום של ניקוי הבית והנפש. ביחד, נעבור פריט אחרי פריט, נחליט מה לשמור ומה לשחרר. כל חתיכת בד או סרט שתעזוב, תפנה מקום – גם ברמה הפיזית וגם ברמה הרגשית. זו תהיה עבודה מאומצת של ממש, אבל בסופה מחכה תחושה עמוקה של הקלה והתחדשות.

חיבוק של קבלה ותמיכה

בכל התהליך הזה, אני רוצה שסבתא שלי תרגיש אהובה ונתמכת. שהיא תדע שאני פה, לא כדי לבקר או לדרוש, אלא כדי לחבק ולהיות לצידה. ואולי, תוך כדי הניקוי הפיזי, נצליח לדבר גם על המשאלות והפחדים, על האובדן והבדידות, על כל מה שהיא נושאת בליבה. נמצא דרכים בריאות יותר להתמודד, למצוא משמעות וסיפוק. אולי זה יהיה באמצעות בילוי זמן איכות משותף, גילוי תחומי עניין חדשים או חיזוק הקשר עם המשפחה והחברים. כי בסופו של דבר, לא רק הרצפות שלה צריכות להתפנות מעודף החפצים, אלא גם הלב שלה. במקום אינספור מטרים של תחרה, היא זקוקה בעיקר ליריעה רחבה של אהבה, הבנה ונוכחות. וזה בדיוק מה שאני מתכוונת לתת לה.

האתגר של אספנות כפייתית אצל אדם מבוגר ויקר הוא לא פשוט, אבל הוא גם הזדמנות יקרה מפז ללמוד, לחבר ולהירפא. דרך התהליך המשותף הזה, אנחנו יכולים להעמיק את האהבה והיחסים בינינו, לרקום יחד פרק חדש ומלא תקווה בסיפור המשפחתי שלנו. וכשנסתכל אחורה, נגלה שמה שהתחיל כהר של בדים צבעוניים, הפך בסוף למסע יפהפה של גילוי עצמי וצמיחה – עבור שתינו.

כתיבת תגובה

התקשרו לייעוץ דילוג לתוכן