סבתא שלי תמיד הייתה אספנית של כריות, שמיכות ומצעים ישנים. לאורך השנים, היא צברה אוסף מרשים הכולל פריטים מכל הסוגים, הצבעים והחומרים. בכל ביקור בביתה, הייתי מוקסמת מהערימות הצבעוניות שהיו פזורות בכל חדר – כריות רקומות בסגנונות שונים, שמיכות טלאים עתיקות, מצעים מבדים מרהיבים. עבורי, זה היה כמו להיכנס לחנות בדים קסומה או למוזיאון מיוחד. אבל בשנים האחרונות, משהו השתנה. האוסף הלך וגדל, עד שהחל לתפוס כל פינה פנויה בבית. הספות והמיטות היו עמוסות בכריות עד שכמעט לא היה מקום לשבת או לשכב. הארונות היו גדושים כל כך, עד שדלתותיהם בקושי נסגרו. וערימות השמיכות הגיעו עד התקרה, מאיימות להתמוטט בכל רגע. המראה הזה גרם לי להרהר: מתי בדיוק האספנות הופכת לבעיה? מתי התחביב הופך להתנהגות כפייתית שיוצאת משליטה?
מה מסתתר מאחורי האספנות?
כדי להבין יותר את המצב של סבתא, החלטתי לשבת איתה לשיחה כנה. שאלתי אותה בעדינות על משמעות האוסף עבורה ועל הסיבות שגרמו לה לאגור כל כך הרבה פריטים לאורך השנים. בהתחלה, סבתא הייתה מהוססת ומבולבלת. היא טענה שהיא פשוט אוהבת בדים ומעריכה את האיכות והיופי שלהם. אבל ככל שהעמקנו בשיחה, התחילו להירקם תובנות חדשות. סבתא נזכרה בילדותה, כשגדלה במשפחה מרובת ילדים שנאלצה להסתפק במעט. היא סיפרה על הקור העז בחורף, על המצעים הדלים ועל הכמיהה שלה לתחושת נוחות וחמימות. בבגרותה, כשהמצב הכלכלי השתפר, התחילה סבתא לאסוף כריות ושמיכות כדי לפצות על החסך מהעבר. בנוסף, היא חשפה בפניי את הפחד העמוק שלה מחוסר וממחסור. האוסף שימש עבורה כרשת ביטחון, כהבטחה שלעולם לא תחווה שוב עוני או קשיים. מתוך הדברים הללו, הבנתי שהאספנות משקפת צרכים רגשיים עמוקים ומנגנוני התמודדות שהתפתחו לאורך השנים.
מחפשים פתרונות יצירתיים
לאור התובנות שעלו בשיחה עם סבתא, החלטנו יחד לפנות למומחים שיעזרו לנו להתמודד עם הנושא. צוות של יועצים ומאבחנים מ"המרכז לפינוי דירה" הגיעו לבית סבתא כדי להעריך את המצב ולגבש תוכנית פעולה. הם סייעו לנו למפות את כמות הפריטים והמיקום שלהם, וערכו שיחות מעמיקות עם סבתא כדי להבין את הצרכים והרצונות האמיתיים שלה. יחד, פיתחנו אסטרטגיה שתאפשר לסבתא להפחית בהדרגה את האוסף, מבלי לוותר על תחושת הביטחון והנוחות. הרעיון המרכזי היה למצוא דרכים יצירתיות "לשחרר" את הפריטים, כך שימשיכו לשרת מטרה חיובית גם מחוץ לבית. למשל, תרמנו חלק מהשמיכות והכריות למחלקת יולדות בבית חולים סמוך, שם הן סיפקו חום ונחמה לאימהות ולתינוקות. מצעים אחרים נתרמו למעון לנשים מוכות, שם נתנו תחושה של בית ובטחה לדיירות. כך, סבתא יכלה להרפות בקלות רבה יותר מהחפצים, ביודעה שהם ממלאים תפקיד חשוב עבור אחרים.
למידה של דפוסים חדשים
בנוסף לפינוי הפיזי, סבתא עברה גם תהליך נפשי מקביל. בעזרת מטפלת מומחית לאספנות כפייתית, היא למדה להכיר ולאתגר את הדחפים והאמונות שהובילו להתנהגות האוגרת. במפגשים השבועיים שקיימו, עבדו השתיים על פיתוח אסטרטגיות לוויסות חרדה, על חיזוק הדימוי העצמי ועל מיומנויות קבלת החלטות. סבתא למדה ליצור לעצמה מערכת תמיכה חברתית ומשפחתית, שתחליף את "הביטחון" שהעניק לה האוסף הענק. היא גם החלה ליזום מפגשים עם חברות ותיקות, לבלות יותר זמן עם הנכדים ולפתח תחביבים חדשים כמו סריגה ומלאכת יד. באופן הדרגתי, תחושת הערך העצמי והמסוגלות של סבתא התחזקו, והיא הפכה פחות תלויה בחפצים החיצוניים להגדרת זהותה.
משחרור פיזי לצמיחה רגשית
לאורך כל התהליך, תמכנו כמשפחה בסבתא ועודדנו אותה בכל צעד בדרך. הענקנו לה שפע של אהבה וקבלה, והראנו לה שהיא חשובה ויקרה לנו בדיוק כמות שהיא. בכל פעם שביקרתי בביתה והבחנתי בשינויים, חשתי גל של גאווה וחום. המרחבים שהתפנו בבית לא היו רק פיזיים, אלא גם רגשיים. היה מקום לנשימה עמוקה יותר, לתנועה חופשית יותר, לאור ולאוויר. סבתא עצמה הפכה קלילה ושמחה יותר, כאילו משא כבד הוסר מכתפיה. היא נהנתה לארח את המשפחה ולבשל ארוחות גדולות, במטבח שכעת היה מסודר ונגיש. והיא שיתפה אותנו בתחושת ההקלה והסיפוק שחשה, כשהיא מביטה סביב ורואה בית מלא באהבה ובזיכרונות יקרים, ולא רק בחפצים חסרי חיים.
זורעים את הזרעים לעתיד בריא יותר
המסע שעברנו יחד לא היה פשוט, אך הוא זימן עבורנו הזדמנות יקרת ערך ללמוד, לצמוח ולחזק את הקשר המשפחתי. בזכות ההתמודדות המשותפת, למדנו להיות קשובים ורגישים יותר זה לזו, לתמוך ולעודד גם ברגעים הקשים. למדנו שכוחה של המשפחה טמון ביכולת להכיל, לאהוב ללא תנאי וללכת יד ביד בדרך לשינוי. כיום, כשאני פוגשת את סבתא, אני רואה מולי אישה חזקה, עצמאית ושלמה. האוסף המוקטן של כריות ושמיכות שנותר בביתה, מייצג כעת בחירה מודעת ואהבה אמיתית לדברים יפים, ולא אובססיה או פחד. והחיבוק שאנחנו מעניקות זו לזו בכל פגישה, מזכיר לי שהדברים היקרים באמת לא תמיד נראים לעין. הם נמצאים עמוק בתוך הלב, בטוחים ושמורים, בדיוק כמו הזרעים שסבתא שתלה בגינה – זרעים של אהבה, של חוסן ושל תקווה לעתיד.
